מערכת חדשנית לניטור, ניתוח וניבוי בזמן אמת של התנהגויות ילדים וצוותים בגני ילדים באמצעות בינה מלאכותית 

מצלמות קיימות הן פסיביות בלבד – הן מתעדות, אך אינן מתריעות בזמן אמת.

כשמתגלה אירוע – זה כבר אחרי שהילד נפגע.

​

אין ניטור אנושי מתמשך – ברוב הגנים אין אדם שצופה בחומרים בזמן אמת, והצילומים נשמרים לעיתים רק לצורך חקירה בדיעבד.

​

חוסר יכולת לזהות מצוקה רגשית או דפוסים מטרימים – מצלמות רגילות אינן יודעות לזהות התנהגות חריגה, ניתוק, בכי חריג או שינויי גוף המעידים על פחד או אלימות.

​

העומס על הצוות – גננות וסייעות עסוקות בניהול השוטף של הילדים, ואין להן כלים טכנולוגיים שמסייעים לזהות בזמן חריגות התנהגותיות.

​

היעדר מערכת אחודה – המידע מהמצלמות אינו מחובר למערכת ניתוח, התראות או בקרה חינוכית.

אין ניהול נתונים מסודר, לא סטטיסטי ולא רגשי.

​

ההורים מקבלים מידע רק לאחר מעשה – אין שקיפות בזמן אמת, אין דו"חות חינוכיים־רגשיים, והתחושה היא של חוסר שליטה וביטחון.

​

אין מנגנון למניעה – רק לתגובה – כיום ניתן רק “לבדוק מה קרה”, אך לא “למנוע מה שעלול לקרות”.

​

פער בין משרדי הממשלה – אין גוף אחד שמוביל מדיניות הגנה טכנולוגית כוללת; כל משרד פועל בנפרד (חינוך, רווחה, בטחון פנים), ללא תיאום מערכתי.

​

הפתרונות הקיימים מתמקדים בביטחון פיזי, לא רגשי־התפתחותי – אין שום כלי שמנטר אינטראקציות חינוכיות, רמות חום אנושי, או איכות הקשר בין מבוגרים לילדים.

​

העולם מתקדם – החינוך נותר מאחור – בתחומי תחבורה, ביטחון ובריאות נעשה שימוש נרחב בבינה מלאכותית להצלת חיים.

​

בגנים – הילדים החשופים ביותר – אין אפילו שכבת הגנה בסיסית.